King David Auctions Auction 165

פרשת הרצח בחולות תל נוף בשנת 1937 לוותה בתאוריית קשר ומשפט סנסציוני שהסעיר את היישוב בארץ ישראל, זכתה לסיקור נרחב בעיתוני ארץ ישראל ואף להדים בעיתונות העולם.

קורבן הרצח, המהנדס יעקב צוואנגר (Zwanger), נולד ב-1883 בחרקוב שבאימפריה הרוסית. בצעירותו היה מהפכן סולציאלסטי. בשנת 1905 נדון למאסר על השתייכותו למפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שהייתה מחוץ לחוק. צוואנגר נמלט מהכלא ומרוסיה. עם פרוץ מהפכת אוקטובר, חזר לרוסיה והגיע לאזור הקווקז, שם מונה לעוזר שר התחבורה, האחראי על נמלי הים השחור. בשנת 1920 נעצר על ידי גייסות "הצבא הלבן" של הגנרל אנטון דניקין ונדון למוות, אך הצליח להימלט והגיע לאיסטנבול ומשם לארץ ישראל.

ב-10 במרץ 1937 נעלם המהנדס יעקב צוואנגר מביתו בשכונת מונטיפיורי בתל אביב. בני משפחתו וידידיו, שדאגו לשלומו, החלו לחפש אחריו. משטרת המנדט עצרה לחקירה שניים מהאנשים שהיה לו קשר עמם, ראובן שיינצויט ועוזרו יוסף מילר (שנקרא גם בשם המשפחה שטורמהיים[6]), לאחר שנתגלה מכתב מ-10 בפברואר שכתב שיינצויט לצוואנגר, שבו הזמינו לפגישה עמו במלון בפתח תקווה, אך לאחר מכן שחררה את השניים ב-28 במרץ 1937 נתגלתה גופתו של צוואנגר קבורה בחולות תל נוף, בבור המכוסה בגרוטאות ברזל ובחול. כחשודים ברצח נעצרו שיינצויט, מילר ושני עוזריו של שיינצויט, עבד אלקאדר ראי ועבד אלקאדר ג'אבר. החשד נפל עליהם היות שלנרצח היו עסקים עם שיינצויט והוא נראה לאחרונה במשרדו של שיינצויט בבוקר יום היעלמותו. ארבעת החשודים הובאו לבית החולים הדסה בתל אביב, שם זיהה שיינצויט את הגופה כגופתו של צוואנגר. בצאתם מבית החולים נתקלו באשתו של צוואנגר שזעקה נגדם, ושיינצויט ענה לה ביידיש: "אני חף מפשע"

ב-30 במרץ 1937 הובאו שיינצויט, מילר ועבד אלקאדר ראי להארכת מעצר בפני שופט שלום. שיינצויט ומילר הכחישו כל קשר לרצח, בעוד שעבד אלקאדר ראי הטיח כלפיהם כי הם יודעים היטב על הרצח. לדבריו הוא קבר את הגופה בבור שחפר יומיים קודם לכן בהוראתו של שיינצויט.

בחיפוש שערכה המשטרה בביתו של שיינצויט, נתגלתה מערכת של מיקרופונים חבויה בקירות הבית. בחיפוש שנערך בביתו של עבד אלקאדר ראי בכפר מע'אר נתגלתה מערכת דומה. בעקבות ממצאים אלה הם נחשדו כמרגלים עבור הביון הגרמני. כך נכתב בעתון הארץ: "מתגבר החשד שיש כאן עניין עם מעשי ריגול בעלי היקף רחב. סבורים, שהייתה פעילה כנופיה שלמה שחבריה לא נמצאו עדיין. נמצאו תעודות כתובות גרמנית, בתוכן אחדות בלשון סתרים". פרקליטיו מסרו: "הננו מבקשים לפרסם, שכל הידיעות שנתפרסמו בעיתונות שכאילו יש איזה קשר לה' ר. שיינצויט עם עסקי ריגול או הברחת נשק הן משוללות יסוד"

וכך דיווח העתון על המשך מעצרם: "בבית המשפט ומחוצה לו נתאסף קהל של למעלה מאלף איש. הרבה עלו על הגגות על העצים ועל הגדרות"

ראובן שיינצויט הועמד לדין בפני בית הדין לפשעים חמורים בירושלים.

עבד אלקאדר ראי כעד מטעם התביעה, והעיד כי הוא לא היה עד ראייה לרצח, אך שיינצויט ומילר הם שרצחו את צוואנגר, מאחר שביום 10 במרץ מצא את שניהם עם הגופה על מגדל המים בתל נוף ועזר בקבורתה. כן הכחיש כי סיפר בעת מעצרו לאחד האסירים בכלא כי שיינצויט לא רצח את צוואנגר. מומחה לכתב יד העיד באותה ישיבה כי כתב היד על גבי טופס משלוח מברק, שנשלח כאילו על ידי הנרצח לאשתו, מירושלים לתל אביב, זמן קצר לאחר היעלמו של הנרצח, בו הוא מודיע לה כי הוא נוסע לעבר הירדן, תואם את כתב ידו של שיינצויט וכי ניכר היה שהכותב ניסה להסוות את כתב ידו.

ביום 27 ביולי 1937 ניתן פסק הדין.

ההרשעה הייתה על הריגה אף כי הואשם ברצח. הוא קיבל 15 שנות מאסר. לאחר עשר שנים הוא שוחרר מהכלא.

בצאתו משערי הכלא חזר על טענת חפותו.

פרשת הרצח בתל נוף עוררה הדים גם מחוץ לגבולות ארץ ישראל, משום שבתחילתה נראתה כחלק מפרשת ריגול לטובת הנאצים. ב-27 באפריל 1937, כחודש לאחר מציאת גופתו של צוואנגר, פרסם השבועון "טיים" כתבה על הפרשה בשם "מסתרי פרדס התפוזים" (Orange Grove Mystery)

בכתבה סופר כי יעקב צוואנגר, סוחר נשק ומי שהיה סגן קומיסר סובייטי, נרצח ב-17 דקירות ובחניקה במרתף בית השייך לראובן שיינצויט, מי שהיה איש מכירות של הטייקון סוחר הנשק באזיל זאכארוף. בבית זה נתגלה לדברי השבועון משדר רדיו בעל עוצמה המאפשרת למשודר ממנו להיקלט באירופה וכן מיקרופונים רבים ומכשירי הקלטה. מהבית לפרדס הובילה מנהרה שאורכה 400 יארד (כ-370 מטר).

הכתבה מספרת כי יחד עם שיינצויט נעצר יוסף מילר, שהוא סוכן נאצי. על שיינצויט נאמר כי צבר את הונו ממכירת נשק לשני הצדדים הלוחמים במלחמת הצ'אקו ומסחר בנשים בדרום אמריקה, וכי המשיך בעיסוקים כאלה עד למעצרו. לדברי השבועון נפגשו שיינצויט ומילר בארץ ישראל ונכנסו ביחד לעסקי מכירת נשק, שיינצויט ליהודים ומילר לערבים. השבועון כתב כי הנרצח צוואנגר חתם במו ידיו על גזר דינו "ביודעו יותר מדי".

"טיים" עירב בפרשה גם את איטליה הפשיסטית, בספרו כי הטכנאי שהתקין את האמצעים האלקטרוניים בבית בו בוצע הרצח התאבד, ובביתו מצאה המשטרה מסמכים בשפה האיטלקית. השבועון קשר זאת לשמועות שרווחו כי האיטלקים מממנים מהומות בקרב הערבים כדי להביך את השלטונות הבריטים.

לדברי השבועון, המשטרה, בעודנה מחפשת "מרגלת בלונדינית יפהפייה" שהייתה בת חסותו של שיינצויט, הכריזה: "עלינו על עקבותיה של אחת מרשתות הריגול האימתניות והחשובות ביותר בהיסטוריה של המזרח הקרוב"

על סיפור זה חזר העיתון "הניו יורק טיימס" בכתבה מ-5 במאי 1937 שכותרתו "רצח בארץ ישראל הוביל לרשת הברחת נשק; מכשיר רדיו לא חוקי נמצא בבית". העיתון תמצת את הפרטים הסנסציוניים באומרו: "סיפור מדהים על תחנת רדיו חשאית, מוות בפרדס תפוזים, עדים נעלמים וארגוני סתר הובילו היום את המשטרה להסיק כי היא חשפה סינדיקט בינלאומי להברחת נשק".

בשנת 1998 פרסם המשורר והסופר אהרן אמיר, בכותבו תחת שם העט "מיכאלה נדיבי", את הספר "הנבלים". בספר זה תיאר אמיר (בשינויי שמות, יעקב צוואנגר - אלכסנדר שטייגר, ראובן שיינצויט - מנשה זוננשטין) את פרשת הרצח בחולות תל נוף. אמיר, שהתבסס בספרו על מידע שנחשף, לדבריו, חצי יובל שנים לאחר מעשה ועל מסמכים שנתגלו, לדבריו, במהלך משפט אייכמן, שהבהירו את הסיבות האמיתיות לרצח, אשר הראו כי לנרצח היה תפקיד בכיר בארגון "ההגנה" והיה קשור לשירות המודיעין של הארגון, הש"י. על פי גרסה זו חשף יעקב צוואנגר שני סוכנים של גרמניה הנאצית שפעלו בארץ ישראל באותה תקופה שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ומידע זה הועבר לבריטים, שגירשו את הסוכנים, וכנקמה על כך נרצח צוואנגר על ידי ראובן שיינצויט שהיה סוכן נאצי. המסמכים עליהם נסמך הספר הראו, על פי גרסת אמיר, כי לגרמנים הייתה בארץ רשת ריגול שפעלה בשירות גרמניה עוד מימי מלחמת העולם הראשונה, ובמסגרתה חברו ערבים, מתיישבים טמפלרים גרמנים, וגם יהודים שקיבלו סכומי כסף מממשלת גרמניה הנאצית.

גם החוקר אלי אשד כתב בסגנון דומה בשנת 2007. אשד כורך בפרשה את הש"י, שירות המודיעין של ארגון "ההגנה", את אדולף אייכמן, את שירותי הביון הנאציים, את דוד תדהר, את ספרו של אהרן אמיר, וגם מסדר יהודי חשאי דמוי "הבונים החופשיים" בשם "האחים הנאמנים". תיאור זה נקרא כספר מתח לכל דבר.

אשד מגלה כי צוואנגר היה איש הש"י, זרוע המודיעין של "ההגנה" וחשף רשת ריגול גרמנית נאצית שפעלה משכונת הטמפלרים שרונה, שממול לשכונת מונטיפיורי, וכתוצאה מכך גורשו מהארץ שני סוכנים נאצים, ולרשת הריגול הגרמנית נגרם נזק חמור. לדברי אשד הדבר עורר את זעמם של הנאצים ששאפו לחסלו.

אשד מספר כי פעילותו של שיינצויט כסוכן נאצי הייתה בשירותו של אדולף אייכמן שאף בא לביקור בזק בארץ ישראל על מנת לפגוש ולהפעיל את סוכנו שיינצויט. שנים מאוחר יותר, לדברי אשד, בעקבות בדיקת הארכיונים של הגסטפו בגרמניה, נחשפו הקשרים בין אייכמן ושיינצויט שהראו כי לגרמנים הייתה בארץ רשת ריגול שפעלה בשירות גרמניה עוד מימי מלחמת העולם הראשונה ובמסגרתה פעלו ערבים, טמפלרים גרמנים, וגם יהודים שפעלו עבור בצע כסף, אשר שיינצויט היה אחד מאנשיה.

הפריט שלפנינו

כרטיס דואר נאה, של שליחת דבר דואר באחריות, מתל אביב לשני ערבים בעזה. שמותיהם מצויינים בכתב ידו בכרטיס. כל הפרטים בכתב ידו ובחתימתו. חתימת המקבלים בעזה. חותמות בתי הדואר בתל אביב ובעזה. חותמת תל אביב בזמן המשלוח, חותמת עזה בשעת הקבלה, ושוב חותמת תל אביב בשעת קבלת הכרטיס חזרה.

מי הם ומה היה הקשר שלהם עם יעקב צוונגר התל אביבי? האם אפשר לקשור גם את לקונספרציה?

מצב: טוב, נקב לשמירה בצד ימין למעלה.

יעקב צוונגר – הנרצח ז"ל